כשישבנו לשולחן לארוחת ערב, שתינו עוד כוס שתייה. אשתי המעיסה את הצלחת של רוברט בקוביות סטייק, תפוחי אדמה מסולסלים, שעועית ירוקה. מרחתי לו חמאה על שתי פרוסות לחם. אמרתי, "הנה לחם וחמאה בשבילך." לגמתי קצת מהשתייה שלי. "עכשיו הבה נתפלל," אמרתי, והעיוור השפיל את ראשו. אשתי הביטה בי בפה פעור. "נתפלל שהטלפון לא יצלצל והאוכל לא יתקרר ," אמרתי.
האכילה החלה. אכלנו כל מה שהיה על השולחן. אכלנו כאילו מחר לא יהיה. לא דיברנו. אכלנו. זללנו. סקרנו את כל השולחן. אכילה רצינית. העיוור מיד מיקם את מזונו, הוא ידע בדיוק היכן נמצא כל דבר בצלחתו. צפיתי בהערצה איך הוא השתמש בסכין ובמזלג שלו בבשר. הוא היה חותך שתי חתיכות בשר, דוחף אותן לתוך פיו, ואז מתנפל על התפוחי האדמה המסולסלים, השעועית הייתה הבאה בתור, ואז הוא תולש חתיכת לחם ממורח בחמאה אוכל את זה. הצעד הבא היה לגימה גדולה של חלב. לכל הנראה לא הפריע לו להשתמש באצבעותיו מדי פעם.
סיימנו הכל, כולל חצי פאי תותים. במשך כמה רגעים ישבנו כאילו המומים. פנינו מלאות טיפות זיעה. לבסוף, קמנו מהשולחן והשארנו את הצלחות המלוכלכות. לא הבטנו לאחור. לקחנו את עצמנו לסלון ושקענו שוב במקומותינו. רוברט ואשתי ישבו על הספה. אני הייתי בכיסא הגדול. שתינו עוד שתים או שלוש כוסות שתייה חריפה בזמן שהם דיברו על הדברים העיקריים שקרו להם בעשר השנים האחרונות. לרוב רק הקשבתי. מדי פעם הצטרפתי לשיחה. לא רציתי שהוא יחשוב שיצאתי מהחדר, ולא רציתי שהיא תחשוב שאני מרגיש מנודה. הם דיברו על דברים שקרו להם - להם! - בעשר השנים האחרונות. חיכיתי לשווא לשמוע את שפתיה המתוקות של אשתי מבטאות את שמי: "ואז בעלי היקר נכנס לחיי"- משהו כזה. אבל לא שמעתי שום דבר כזה. עוד דיבורים בנושא של רוברט. רוברט עשה קצת מכל דבר, כך נראה, כלבויניק עיוור הוא היה. אבל

לאחרונה הבנתי שהוא ואשתו השתתפו במכירות של חברה קמעונאית, שממנה הם התפרנסו, כך או אחרת. העיוור היה גם מפעיל תחנת חובבים. הוא דיבר בקול הרם שלו על השיחות שהיו לו עם מפעילים עמיתים בגואם, בפיליפינים, באלסקה ואפילו בטהיטי. הוא אמר שיהיו לו הרבה חברים שם אם הוא אי פעם ירצה לבקר במקומות האלה. מפעם לפעם פניו של העיוור היו מסתובבות לעברי, והוא היה מניח את ידו מתחת לזקנו ושואל אותי משהו. כמה זמן הייתי בתפקידי הנוכחי? (שלוש שנים.) האם אהבתי את העבודה שלי? (אני לא.) האם אני הולך להישאר שם? (איזה אופציות יש לי?) לבסוף, כשחשבתי שהוא התחיל להתעייף, קמתי והדלקתי את הטלוויזיה.